בימים מאתגרים אלו, כשכולנו מחפשים נקודות אחיזה של ערכים, שיח ותקווה, זכיתי לקחת חלק בקונגרס הציוני ה־19 ולהציג באוניברסיטה העברית חלק מעבודת הדוקטורט שלי.
בהרצאה שיתפתי את הבסיס להצעה לתכנית פדגוגית חדשנית הנשענת על שילוב ההגות של עמנואל לוינס ונל נודינגס – שתי משנות מפתח המדגישות אחריות, אתיקה ודאגה לזולת כיסודות לחינוך.
היה זה רגע של חיבור בין מחקר לעשייה, בין מחשבה לחזון חינוכי שיכול לעצב את דור העתיד.
מתוך הפתיח להרצאה המתייחס למצב חברתי-מדיני:
667 ימים, 1164 נרצחים ב7 באוקטובר,
850 חיילים בסדיר ובמילואים שילמו בחייהם, 49 חטופים שנותרו מאחור, יחד עם הדר גולדין 50.
מתוך לוינס, עמנואל. חירות קשה. מסות על היהדות. תל אביב: רסלינג. 2007, עמ' 81:
"הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר. הזיקה לאדם שבה מתממש המגע עם האלוהי אינה סוג של ידידות רוחנית אלא היא מבטאת, מורגשת ומתממשת בכלכלה צודקת אשר לה אחראי כל אדם ואדם."
"אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האל יכול לבטלה.89
הרי לכם כיצד מוצגת בפרשנות התלמודית השיחה בין אלוהים לקין: "השומר אחי אנוכי?" – השאלה איננה העזת פנים גרידא. היא באה מפיו של מי שעדיין לא ידע את טעמה של הסולידריות האנושית וסבור (כפילוסופים מודרניים רבים) שכל אדם קיים לעצמו ושהכל מותר. אולם אלוהים מגלה לרוצח שפשעו שיבש את הסדר הטבעי. התנ"ך שם אז בפיו של קין מילות הכנעה: "גדול עווני מנשוא."
חכמי התלמוד מדמים לקרוא בתשובה הזאת שאלה חדשה: "גדול עווני מנשוא? לעליונים ותחתונים אתה סובל ופשעי אין אתה סובל?"90 החכמה היהודית מלמדת שהקב"ה שברא את העולם וסובל (נושא) אותו, אינו יכול לסבול (לשאת) עברות שבין אדם לחברו, אינו יכול לסלוח עליהן. "הייתכן? כלום לא מחה אלוהים את פשע עגל הזהב?". והחכם משיב: עברות שבין אדם למקום, אלוהים מכפר, עברות שבין אדם לאדם אין אלוהים מכפר.91 כך הטקסט מביא את ערכו של האדם הנפגע ואת האוטונומיה המלאה שלו, כשם שהוא טוען לאחריות המוטלת על מי שפוגע באדם. הרע אינו עיקרון מיסטי שניתן להעבירו מן העולם בפעולה פולחנית; הוא פגיעה שאדם פוגע באדם. איש, ואפילו לא האל, אינו יכול לבוא על מקום הקורבן. עולם שבו הסליחה היא כול-יכולה הופך לבלתי אנושי.
הדוקטרינה המחמירה הזאת אינה מובילה אל הבלתי אנושי שבייאוש. אלוהים ארך אפיים, משמע מותיר זמן, ממתין לשיבת האדם, להיפרדותו או ללידתו מחדש."
פתיח להרצאה – לוינס, צדק חברתי, ואחריות מוסרית בצל הכאב הלאומי
בימים אלה, כשחיילינו נופלים בשדה הקרב, כשיקירינו עדיין כלואים ומעונים בשבי אויב, וכשחברה שלמה נושאת את כאבה בניסיון לשוב ולחיות – חובה מוסרית עלינו לשוב ולבחון את גבולות ההומניות ולבחון מהו יחס ראוי לאחר?
לוינס, כקול מוסרי של הפילוסופיה היהודית המודרנית, מזכיר לנו שהזיקה לאל איננה מתרחשת במרומים אלא במפגש שבין אדם לחברו – באחריות, בצדק, בכאב, ובתקווה. דווקא בימי שכול, אובדן וחטופים, קולו מהדהד לא רק כפילוסוף אלא כמצפן מוסרי.
המילים "השומר אחי אנוכי?" – שאותן לוינס שב ומפרש – נושאות משקל חדש בארץ הזו. מדינה איננה נמדדת רק בכוחה, אלא גם ביכולתה לא לשכוח את אחיה. זעקת האח שנשאר מאחור, כאבו של ההורה השקול, התחינה של אם לילד בשבי – כל אלו אינם רק רגשות פרטיים. הם לב המוסר.
לוינס מלמד שהרע אינו דבר מופשט, אלא פגיעה ממשית באדם חי – ואם כך, הרי שהחובה כלפיו קודמת אפילו לאל. אלוהים, לשיטתו, אינו יכול לסלוח על פשעי אדם כלפי חברו – עד שהפוגע עצמו לא יתייצב מול הנפגע. ובכל זאת, יש תקווה: "אלוהים ארך אפיים… ממתין לשיבת האדם". לא מתוך חולשה – אלא מתוך אמונה ביכולת האנושית להיוולד מחדש.
מכאן, נולדת התקווה שלנו: תקווה לחירות לאומית שהיא מוסרית במהותה. תקווה להיות "עם חופשי בארצנו", לא רק מבחינה טריטוריאלית – אלא מוסרית, חינוכית, אנושית. תקווה שבשחרורה של הארץ מפני איומי הטילים, פיגועים ועוד שבכל דור ודור קמים לכלותנו, אך אנו בוחרים לשוב ולחיות, לא רק כעם חופשי בארצנו, אלא גם כעם מוסרי, האחראי לזולתו.
לא נשכח את שחרור האדם.
בתמונה אמצעית בני האדם המופלאים, המצמיחים סביבם אנשי חינוך: פרופסור חנוך בן פזי וד"ר מרים פלדמן קיי
